הזונדרקומנדו - כאמצעי הישרדות -(פירוט מתוך הספר "בכינו בלי דמעות" מאת גידי גרייף ).

בניגוד לאסירים רגילים באושוויץ, לא סבלו הזונדרקומנדו מרעב. מזונם היה מורכב 

מהאספקה הרגילה של מחנה הריכוז, בתוספת המזון שהצליחו לאסוף מהטרנספורטים 

החדשים שהגיעו. האסירים החדשים הביאו אתם ברכבות מזון מארצות מולדתם, וכך אכלו 

אנשי זונדרקומנדו, יהודים מפולניה, זיתים ותמרים כשהגיעו יהודים מיוון. כמה מהיהודים 

שהגיעו בערב פסח אפילו הביאו עמם מצות. טרנספורטים של יהודים מפולין הגיעו ללא 

אספקה – יהודים פולנים מהגטאות כבר גוועו ברעב עוד לפני הגירושים. הזונדרקומנדו ישנו 

על מזרנים על גבי דרגשים מחוממים שנבנו מעל התנורים. הם לבשו בגדים אזרחיים. 

מקצתם הצליחו להחזיק ברשותם סכינים, מאחר שלא נערכו עליהם חיפושים. אף-על-פי 

שנערכו להם מסדרים והם היו צריכים לעמוד בסדר יום קפדני, נראה שהגרמנים הניחו להם 

בדרך כלל לנפשם. כמה מהם היו חברים במחתרת. 

זילברברג אמר: "הגעתי למסקנה שצריך להחליט להיות שלם עם עצמי... רציתי לחיות. 

פשוט רציתי לחיות" (עמ' 355). הדחף של זילברברג לחיות מהדהד בדרך זו או אחרת 

בדבריהם של כל המרואיינים כמעט. הוא מוצג כהסבר, כהתנצלות. הרצון לחיות - אף 

שבוודאי לא היה יכול להבטיח את הינצלותם, אין הוא מנותק ממנה.



ממקור זה מובן הניתוק אותו הזונדרקומנדו חוו בעת תפקידם . הפער הגדול שהיה קיים בתנאי מחייתם בינם לבין היהודים , נתן להם אשלייה כי מעמדם שונה מממעמדם של היהודים האחרים . הזונדרקומנדו היו במצב של ניתוק ריגשי  מהקרבונות המיעודים . הם אינם מבינים את מצוקתם הודות לתנאיהם , ואינם שותפים לקושי שפוקד אותם , מצב זה מגדיל את הפער . לכן ניתן להבין כי חשבו שיכול להיות גם גורלם שונה מגורל אחיהם , ובגלל זה פעלו בהתאם לכך .